וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ לַמַּלְאָ֔ךְ וַיָּ֥שֶׁב חַרְבּ֖וֹ אֶל־נְדָנָֽהּ׃
אגרא דכלה
לא ידון רוחי באד"ם לעולם בשגם הוא בשר (בראשית ו ג). אפשר לפרש על פי מה שנודע מזוהר הק' (ח"א ע"ה ע"ב) ומרז"ל (ב"ר פכ"ו ה') שלא היה נעלם הידיעה בעתידות מאותן הדורות, כי היו יודעין חכמות ועל ידי אותו החכמות נטו מאחרי השם, עיין בזוהר סוף פרשת נח, וזה היה להם שהיה שופע בהם רוח חכמה, עבור כן היו יודעין כל העתידות ומשטרות השרים וכוכבי השמים וכסילהם. והנה הש"י נתן בהם רוח חכמה והם חטאו בזה, סילק השי"ת מעולמו את הרוח חכמה, וזעירין אינון אשר מקדישים גופם ושכלם ומבינים בזעיר מעט קט כמציץ מן החרכים. וזה שיעור הכתוב לפי זה לא ידון רוחי באדם, מלשון נד"ן הסכין שהוא כלי לקבל בתוכו הסכין, מלשון ישוב החרב אל נדנה (דברי הימים א' כא כז). וזה אמרו לא ידון רוחי באדם, לעולם לא יתנדן רוחי באדם, היינו לא יתלבש הרוח חכמה באדם עוד, בשגם הוא בשר כיון שגם על ידי החכמה הוא נוטה לחומריות הבשר, רק והיו ימיו מאה ועשרים שנה, היינו החכמה והידיעה תהיה בעולם עד המבול, כי באפשר ישובו ובמה שחטאו צריכין לתקן. וגם בכדי שידעו ענין המבול וישובו: רז"ל רמזו (ב"ר פכ"ו ו') בשג"ם, בגין משה שהיו ימיו ק"ך שנה. נרמז בכאן על פי מ"ש בזוהר הנ"ל (ח"א ע"ו ע"א) דאדונינו משה השיג כל החכמה, ונאמר בו (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, דור המבול קלקלו החכמות על כן נאבדו. והנה "לעלם "בשגם "הוא, ר"ת הב"ל שנתגלגלו במשה. (ארשום בכאן הבל היה המת הראשון בעולם, ובו נרמז "בלע "המות "לנצח (ישעיה כה ח), ר"ת הבל, והבן):